זרוע היבשה - יחד בונים עוצמה
Share

מדורים

לך לך למנזר

איתמר שגב, תאריך: 22.12.2009
אליהו הנביא, שעלה משם בסערה השמיימה וישו, שהוטבל לחיים חדשים בנהר, לא יכולים היו לנבא מה יקרה היום בארץ המנזרים בבקעת הירדן. ארץ המרדפים לשעבר תהפוך לאתר תיירותי משגשג
בזכות ההנדסה הקרבית וקמ”ן אוגדתי שגילה מהו מטען ממטרה, מי זה ארווינג, היכן הוטמנו מוקשים ואיך אפשר לנטרל אותם • סיפור בלשי
פיתוח בצד הירדני. הקפלה הפרנציסקנית מגודרת וברקע מנזר בשטח ירדן (צילום: אלה ברק)
בדרך כלל הגיבור של כתבה צבאית הוא אדם, יחידה או המצאה חדשה. לעומת זאת, הגיבור של סיפורנו הוא איזור הידוע בכינויו "ארץ המנזרים". השטח המישורי מצפון לים המלח טומן בחובו את כל הרכיבים שיוצרים את היופי, המורכבות, הצבאיות והקדושה שהופכים את ארץ ישראל לתופעה חד–פעמית.
אם בעבר היה האיזור המקודש לנוצרים וליהודים עקוב מדם - נכבש במלחמת ששת הימים ושימש לחדירת מחבלים - הרי שכיום הוא מסמן דרך של שלום ומשמש, במרחק פסיעה מירדן השכנה, נקודת תיירות משותפת לשתי המדינות שאינן מופרדות בגבול אימתני. וכך תחושת הסכנה בשל אינספור שלטים וגדרות תיל המזהירים מפני המוקשים הטמונים על כל שעל, מתמזגת בשלווה המדברית בטבילה בנהר ובשירת הצליינים המגיעים מכל רחבי העולם.

הטבלת ישו
הסיפור שלנו מתחיל לפני כמה חודשים, אז נפלה החלטה בפיקוד מרכז להכשיר את ארץ המנזרים לתיירות ולתנועת אזרחים ולפנות אותו לחלוטין מהמוקשים שהוטמנו בו בשלהי שנות השישים. משימת הפינוי מוטלת על כוחות ההנדסה של עוצבת הפלדה, ותחתיה על כוחות ההנדסה של חטיבת הבקעה.
אבל לפני שאנחנו מגיעים לעבר הקרוב יש לנסוע אחורה בציר הזמן. "כדי להבין באמת את הסיפור, אתה חייב להכיר את ההיסטוריה של המקום", מסביר סגן קצין ההנדסה היוצא של עוצבת הפלדה, סרן (מיל') שרון זלינגר. ואכן, משפט שעלול להתפרש כקלישאה של המורה העתיקה להיסטוריה מתגלה כאמת, כאשר נחשף הרקע על המקום. בלעדי ההיסטוריה לא ניתן להבין את השתלשלות האירועים הצבאיים שפקדו את האיזור.
הָיֹה הָיָה, הגרסה הארץ–ישראלית: על פי האמונה היהודית זה המקום בו חצו בני ישראל את הירדן עם כניסתם לכנען ובשלב מאוחר יותר עלה אליהו הנביא באותו מקום במרכבות אש השמימה.
עם כל הכבוד לקדושה היהודית, נראה כי בנצרות תופס המקום נפח דרמתי יותר. על פי האמונה הנוצרית במקום הזה הוטבל ישו על ידי יוחנן המטביל ובכך זכה ללידתו השנייה - הרוחנית - לאחר לידתו הגשמית. לפיכך אתר הטבילה נחשב כאתר השלישי בקדושתו בעולם הנוצרי אחרי כנסיית הקבר בירושלים וכנסיית המולד בבית לחם.
כפועל יוצא האיזור זרוע בעשרות מבנים ועד היום נבנו בו מנזרים לשבעה זרמים שונים: אתיופי, יווני–אורתודוקסי, רומני, קופטי, סורי, פרנציסקני ורוסי. כל המנזרים נבנו בין השנים 1905–1930, מלבד המנזר העליון סנט ג'ון, השייך לכנסיה היוונית–אורתודוקסית, שנבנה על שרידים מהתקופה הביזנטית (324–628 לספירה) ושופץ בתחילת המאה שעברה.

ממלחמה לשלום
כשקופצים מאות שנים קדימה מגיעים לקום המדינה. עד למלחמת ששת הימים ארץ המנזרים היתה בשלטון ירדני ומדי שנה ביקרו באיזור קרוב ל–600 אלף צליינים מרחבי העולם. בתום מלחמת ששת הימים האיזור מתחיל לאבד את התום שלו ואיזור הבקעה זוכה לכינוי החדש "ארץ המרדפים" בשל המרדפים, שניהל צה"ל אחרי מחבלים שחדרו את הגבול. לאחר שהתברר כי חלק מהנזירים באיזור אינם עוסקים בקודש בלבד, ומסייעים למחבלים בהברחת אמל"ח, גורשו הנזירים ממנזריהם. במקביל דאג הצבא למקש היטב את איזור הגבול כולל דרכי הגישה למנזרים הנטושים.
בסוף 1994 נחתם הסכם שלום בין ישראל לירדן ומצב חדש נוצר בגבול. מאז ועד היום הירדנים מפתחים את איזור אתר ההטבלה בצד שלהם, בונים בו תשתיות ובתי מלון לעידוד התיירות ורק בישראל האיזור עדיין נחשב כשטח צבאי ובאדמתו שוכבים אלפי מוקשים. המקום מתפקד כאתר תיירות סגור. הוא נעול בשער ובגדר עם חיישנים וחוץ משביל גישה לאתר הטבילה, שמגודר בשני צידיו בגדרות תיל ובאזהרה בכל השפות מפני מוקשים ("אפילו ביוונית", מספרים לנו באתר), המקום ממוקש ("מזוהם") לחלוטין. ניתן להגיע לאתר רק בקבוצות מאורגנות וכל הגעה מחויבת בתיאום ואישור מצה"ל ובליווי צמוד של סיור.
"בשנה שעברה הגיעו למקום כ–70 אלף מבקרים", מספר מנהל אתר הטבילה מטעם רשות הטבע והגנים, סער כפיר. "ברגע שהאתר ייפתח בצורה מסודרת לקהל הרחב, אנו מאמינים שנוכל להגיע אפילו למיליון מבקרים בשנה. כשתתממש הדרישה של הצליינים להגיע לכל מקום קדוש עבורם, זה ישנה את הבקעה מן הקצה אל הקצה".

סובי ממטרה
וחזרה לימינו. בשנתיים האחרונות כוחות הנדסה קרבית מתרגלים סילוק מוקשים בגבול הירדני. הרווח כפול: מצד אחד מתרגלים הפלסים את המיומנות הנדרשת במוקשים חיים ולא במוקשי תרגול. מצד אחר מתפנים בבקעה שטחים לטובת חקלאות.
גם על ניקוי המוקשים בארץ המנזרים אחראים הלוחמים המיומנים של הנדסה קרבית. ואיך מתחילים לפנות מוקשים מאיזור ממולכד? בדרך כלל מוצאים את מפת ההטמנה שמסמנת את מיקום המוקשים. אבל מהר מאוד התברר שמפה כזאת לגבי ארץ המנזרים אינה קיימת ואין שום תיעוד מדויק שמעיד היכן המוקשים הונחו.
אז מה עושים עכשיו? חוזרים אחורה ופונים למי שהיה קצין ההנדסה בחטיבת הבקעה בסוף שנות ה–60 ומנסים לברר איתו את מיקום המוקשים המבוקש. אך גם כאן נתקלים בבעיה; בשלישות האוגדה והחטיבה אין כל תיעוד מסודר של היסטורית קציני ההנדסה בבקעה, אפילו לא שמית, ובטח שלא עם פרטים מדויקים מהיום. אם אין תיעוד למיפוי המוקשים, ואין פרטים על טומני המוקשים, איך ממשיכים?
בדיוק כאן נכנס לתמונה סגן עדו טל, קמ"ן ההנדסה בעוצבת הפלדה. תזכרו היטב את השם כי הקצין הצעיר הצליח להפגין יצירתיות ודבקות במטרה, שלא היו מביישים את טובי הבלשים הפרטיים. בסריקה של ערימה נכבדת של מסמכים היסטוריים של האוגדה הוא מצא ספר משנת 1984 שמתאר את סוג המטענים, שהונחו באיזור ומיקום כללי של המטענים. הספר ציין מטענים בשם "ממטרה", אך איש באוגדה או ביחידה לסילוק פצצות לא שמע עליהם.
בפני המוהנדסים עמד עכשיו אתגר כפול: לגלות מי הטמין את המטענים, שאיש בחיל לא הכיר את סוגם. סגן טל המשיך בשלו והצליח לגלות שפיתוח המטען נעשה בסוף שנות השישים ע"י התעשייה האווירית, ב"מפעל ב'", או מה שידוע כיום כמט"ח, מרכז טילים וחלל. הוא יצר קשר עם המפעל ואז התברר ששני המפתחים עובדים בתעשייה האווירית עד היום. במפגש עימם הם הביאו תמונות וסיפרו לו כל מה שהוא צריך לדעת על מטען הממטרה, מטען זול ויעיל שפותח בשנות השישים והשבעים במיוחד כדי למנוע חדירה.

המור"ק של מור
לאחר שהמטען זוהה הצליח סגן טל לאתר בהוד השרון את קצין ההנדסה של חטיבת הבקעה משנות השבעים, סרן (מיל') צבי מור. קצין ההנדסה הוותיק סיפר כי כבר בשנת 1984 נקרא לתחקור אצל מח"ט הבקעה אז רא"ל (מיל') משה (בוגי) יעלון בנושא ארץ המנזרים, אך סילוק המוקשים ירד מהפרק ומהתחקור נותר ככל הנראה רק הספר. עוד הוסיף שבניגוד לכתוב בספר, המנזרים עצמם נקיים ממוקשים בשל קדושתם.
סרן (מיל') מור מסר שמות של כמה מעורבים במיקוש משנות השישים, שהבולט בהם הוא אל"מ בהנדסה קרבית בשם ארווינג. מור לא ידע למסור את שם משפחתו של ארווינג אך ידע שהוא עמד בראש משלחת של הסוכנות היהודית לברית המועצות. סגן טל המשיך במלאכת החיפושים, בדק בסוכנות ובירר לגבי אל"מים בתולדות החיל, ולא מצא איש בשם ארווינג. הוא הבין שמדובר בכינוי ולא בשם פרטי והמשיך להצליב המידע. חיפושיו הובילו אותו ללא אחר מאשר אל"מ (מיל') אלי יצחקי, מנכ"ל עמותת חיל ההנדסה הקרבית ואחד האנשים היותר משפיעים בחיל. הוא שירת בחטיבת הבקעה והיה מעורב ב”מילקוש” - מלכוד במוקשים.
ארץ המרדפים לשעבר. מנזר סנט ג'ון
צילום: אלה ברק
ארץ המרדפים לשעבר. מנזר סנט ג'ון
כסופי השיער
עם איתורם של ותיקי החיל הם הפכו למנוע המרכזי בהרכבת הפאזל של מיפוי הנחת המוקשים בארץ המנזרים. כסופי השיער, שלא זכו לחבוש את הכומתה הכסופה החדשה יחסית, מתנדבים בשמחה לסייע. "כשצה"ל קורא לי, אני בא", אומר סרן (מיל') מור. בפגישה ראשונה עם מפקד ההנדסה הפיקודי (מהנ"פ) של פיקוד מרכז, אל"מ בני שיק, קבע המפקד כי עדותם של הוותיקים מבוססת ומנחה להתחיל במיפוי בשיתוף עימם.
הכסופים נקראים לסיור בארץ המנזרים בראשות מהנ"פ מרכז עם גורמים מהמינהל האזרחי, סילוק פצצות ביהל"ם, קציני הנדסה מהאוגדה ומהחטיבה. בקלות יחסית מצליחים הוותיקים לשחזר את מעשיהם מסוף שנות השישים ומצביעים במדויק היכן בדיוק טמנו את המוקשים.
סגן טל: "זה היה סיור חוויתי גם בהיבט המורשת - לראות את ההיסטוריה מול העיניים ולשמוע את המור"קים שיש לכסופי השיער לספר - וגם בהיבט המקצועי". לתחושה הזאת מצטרף קצין ההנדסה של חטיבת הבקעה רס"ן מיכאל ביטון. "זה היה מדהים. על אף העובדה שעברו 40 שנה, הם ידעו בדיוק היכן הניחו את המוקשים כאילו זה היה אתמול".

היינו מורעלים
"אם יש דבר אחד שאלוהים חנן אותי, זה זיכרון אימים", מעיד על עצמו סרן (מיל') מור בן ה–60. כשנפגשים עימו הוא עושה רושם של פנסיונר שמשתדל לקחת את החיים בקלות, אך ברגע שהוא מתחיל לדבר על תקופתו בבקעה, החייל הסוער קופץ החוצה ומתחיל לדבר מגרונו: "פעילות הפח"ע באיזור כללה הברחת אמל"ח ותקיפת סיורים וחיילים. היינו חבר'ה מורעלים וצעירים ורוב העבודה בגזרה נפלה עלינו. כמעט כל לילה היה ניסיון חדירה ושקדנו על הכנת מלכודות ומטענים כדי למנוע כניסת המחבלים.
"הלחץ שהיחידה עמדה בה לא איפשר לנו להכין תרשימים מדויקים של המיקושים. חוץ מזה היינו בטוחים שמדובר במיקוש לזמן קצר ושהמחבלים יפעילו את כולם. יום אחד התקבלה התרעה על חדירת מחבלים בוואדי קלט. המח"ט ולימים הרמטכ"ל רא"ל (מיל') משה לוי ז"ל נתן הוראה למלכד את האיזור. לקחתי את כל החבר'ה, יצאנו ומלכדנו את השטח. עוד לפני שנכנסו לחדר האוכל בדרך חזרה קיבלנו דיווח שהמטענים הופעלו. שלושה מחבלים נהרגו ונמצאו עקבות של אלה שברחו בחזרה".

עקב לצד מוקש
מאז שהאיזור מופה, פונו כבר שני שדות מוקשים. עם זאת הקצב איטי בשל כמה בעיות שנמצאות בתהליך למציאת פיתרון. רס”ן ביטון, קצין ההנדסה של חטיבת הבקעה: "מוקשי הנ"א (נגד אדם) מסוכנים יותר וקשים יותר לפינוי ממוקשי נ"ט. בנוסף חייבים לשמור על פיצוץ מבוקר בקרבת המנזרים כדי למנוע פגיעה במבנים המקודשים. אנחנו שואפים לזה שבסופו של דבר השטח יהיה נקי לגמרי, חוץ ממובלעות מגודרות שניצור בקרבת המבנים. מדובר על עבודה בהיקף של כחמישה מיליון שקלים, אך בסופו של דבר אנו מקווים שזה יסייע להפוך את האיזור לאתר תיירות פתוח, נוח שמתבצעת בו שמירה אזרחית".
ואכן כבר ניתן לראות את השיפור, בשנה האחרונה התחילו בבניית תשתיות בקרבת אתר הטבילה - שני מבנים, שירותים, רציף עץ על גדות הירדן, טריבונות ומעין סכך עם עמודים יוונים. המקום מתחיל ללבוש צורה ולקבל את הכבוד הראוי לו.

ריח קדושה
יש איזשהו קסם שעוטף את ארץ המנזרים, ונדמה שכל מי שנמצא שם מתאהב בו ונשאר עם טעם טוב בפה. "זה איזור יפהפה", מתרפק רפי לוי, אחד ממפתחי מטען הממטרה וסרן (מיל') מור מוסיף: "תקופת השירות בבקעה היתה אחת היפות בחיי. האיזור הזה של ארץ המנזרים אפוף קדושה. אני יהודי ואינני דתי, אבל ניתן היה כמעט להריח את הילת הקדושה במקום. רחב ליבי לראות שהמקום חוזר לחיים".
חיידק האהבה הדביק גם את המשרתים שם כיום. "בכל פעם שאני מגיע לכאן אני מתאהב מחדש", מספר רס"ן ביטון. "בגלל שאני מדבר הרבה על המקום אשתי מבקשת שאקח אותה, אבל אני עדיין לא מסכים. היא סקרנית, שלא תשוטט ובלי לשים לב תעלה על איזה מוקש".

מדריך לתייר המתחיל
ניתן לסייר בארץ המנזרים בתיאום מראש עם מנהל אתר הטבילה סער כפיר. כיוון שכל סיור מצריך ליווי של רכב צבאי ואישור צה”לי (אם אתם שואלים את עצמכם מדוע, סימן שלא קראתם את הכתבה), ניתן להגיע בקבוצות מאורגנות או להצטרף לאחת כזאת.
המקום המרכזי של הסיור הוא כמובן אתר הטבילה שם ניתן להיכנס למי הירדן ולשחזר את מעשיו של ישו בליווי שירת הצליינים והמגפונים של המדריכים היהודים שמסבירים על חציית בני ישראל את הירדן.
לפרטים ניתן לפנות לסער כפיר, מנהל אתר הטבילה בדוא”ל saark@npa.org.il

> מנזר
משכנם של אנשי דת, שנטלו על עצמם נדרים של התנזרות. הפרישה למנזר נעשית למען התעלות רוחנית והתקדשות אישית שמושגת, על פי תפיסת הנזירים, בהתרחקות מההמון ומחיי העיר השוקקים שאוצרים שלל פיתוים בכנפיהם. ברוב המנזרים מוקדש היום לתפילה, לימוד בכתבי הקודש, בעבודה מעשית למען הקהילה או עבודה פיזית.

> שלום עם ירדן
הסכם השלום עם הממלכה שממזרח נחתם ב–26 באוקטובר 1994 על ידי ראשי הממשלות יצחק רבין ז”ל ואל–מג’אלי בנוכחות המלך חוסיין ונשיא ארצות הברית אז, ביל קלינטון. ההסכם הסדיר את היחסים הדיפלומטים, הגבולות וחלוקת המשאבים בין ישראל לירדן. טקס חתימת הסכם נערך במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. בעקבות הסכמי השלום נפתחו הגבולות, עשרות אלפי ישראליים ביקרו באתרים שונים בירדן, ואף הועברו מפעלים לירדן.

> התעשייה האווירית
חברה בע”מ בהחזקה ממשלתית, שמפתחת ומייצרת בעיקר מוצרים תעופתיים, מערכות חלל ומוצרי אלקטרוניקה. החברה נוסדה בשנת 1953 על ידי אל שווימר. התעשייה האווירית היא החברה הגדולה בישראל בתחום תעשיית המטוסים והחלל. מעל שליש מפעילות החברה עוסק בפיתוח ובייצור של מטוסי מנהלים ובהסבה ותחזוקה של מטוסי נוסעים ומטען. בנוסף לפיתוחים בתחום האווירי היא מייצרת מערכות צבאיות לכוחות יבשתיים וימיים.
נכון לשנת 2008 מועסקים בה למעלה מ–15 אלף עובדים.

> קדושה
הגדרה להיבדלות, במקור בהקשר דתי לשם האל. הקדושה היא גם מסגרת אוטונומית המכילה כללים שונים והלכות שונות, כדי ליצור את ההיבדלות. מושג הקדושה הוא רעיון מופשט שמתייחס למקומות, לזמנים, לאנשים ולחפצים. תפיסת הקדושה מצויה כמעט בכל הדתות, כאשר היהדות היתה הראשונה שקידשה את מימד הזמן - יום השבת.
מוקשים ללא תיעוד וללא מיפוי. המנזר הקופטי
צילום: אלה ברק
מוקשים ללא תיעוד וללא מיפוי. המנזר הקופטי
 
 
הדפס
Feedback Form